HOME | DD

Description
כבר כמה חודשים טובים עברו מאז הפעם האחרונה שנגעתי בסכין. שזה מוזר כן, פעם זה לא היה ככה. כל שני-חמישי האידיוט הדובר, הלא הוא עבדכם הנאמן, היה מרים לידיים איזה כלי חד, לא משנה אם סכין יפאנית, אולר חלוד או קוצץ ציפורניים קהה, ומנסה לגאול עצמו מ"ייסוריו התמידיים".
לעיתים צולח, לעיתים גוסס לאיטו, הכרתי את הדרך לשם ובחזרה בעל-פה. כאב ההתחלה שתי שניות אחרי קבלת האומץ הראשוני, דממת האלחוט כאשר היו נושאים אותי החוצה מהחדר בשאון המונוטוני של בכי והברק של שקיות האינפוזיה, אפילו את כל המלאכים הכרתי בשמותיהם הפרטיים. זה לא שאני כזה צדיק-ציון מזופת שנשלחתי לגן-עדן, פשוט קיימת סברה כזו שכל מי שמתאבד הוא איזה שהוא סוג של קדוש מעונה ואוטומאטית הוא נשלח למרומים למיון מעשים כללי- מין בקו"ם שכזה. שם, בשערי גן-עדן זאת-אומרת, פעם אחרי פעם, הייתי מגיע ונשלח חזרה. אני עדיין זוכר את הפעם האחרונה.
לגבי היו עיניים עצובות כאלה כמו של טלה כשהוא מנסה להסביר לי בפעם המי-יודע-כמה שאני צריך לחזור למטה. –"בשביל מה, לעזאזל?!?" התרעמתי על רוע הגזירה. רק כשאתה מגיע למקום שנראה טוב יותר מפה למטה, אפילו אם רק מבחוץ, אתה מבין כמה חרא היה לך במציאות.
-"כמו פעם שעברה", ענה גבי בקול מאוכזב של הורה כזה, "יש לך מטרות, חלומות,יעדים- פשוט לא סיימו איתך שם. צריכים אותך." הוא סיים, הרכין את ראשו ומלמל כמה מילים לתוך הצווארון הלבן שלו. "אנ'לא הולך לשום מקום אתה שומע?! שלח אותי לגיהינום- כל שבעת המדורים המזורגגים, אני יספוג את זה! לא אכפת לי לאן, לא חוזר למטה!" התחננתי. התייפחתי כמו ילד קטן בדיוק כשהגיעו מאחורי אחד העננים שלושה דמויות עצומות לבושות מדי ב' ירוקים. הם היו כפול ממני ברוחב, את הראשים שלהם כבר לא יכולתי לראות בגלל הצורה שהם נעלמו בתוך העננים. שלושתם אחזו בי כמו שחקנים של קבוצת פוטבול אמריקאנית וגררו אותי לקצהו של הענן הקרוב. גבי סגר את הספר הקטן שלו, הצמיד אותו לחזהו, פרש את כנפיו והתעופף עוד יותר גבוה מאיפה שעמדנו אנחנו, חזרה למעלה. היה לו מבט מיואש כזה על הפנים. באמת שהפעם כמעט והיה אכפת לי.

התעוררתי ב"הדסה", אחותי ואימי זרוקות ישנות על הכיסא לידי. העמוד ליד המיטה היה עמוס בארבעה שקיות אינפוזיה שקופות כאלה, שהתנקזו כולן לתוך היד החבושה שלי.
העברתי שם שבועיים בפסיכיאטרית, עוד חודש וחצי באיזה חוג במתנ"ס לנערים מיואשים, או משהו כזה, וחזרתי לבי"ס. היה לי קצת מוזר לראות את כולם שוב, אחרי כל-כך הרבה פעמים שנעלמתי לחודש בכל פעם. אני מניח שכבר התרגלתי. כל הלחשושים, כמו בכל פעם שחזרתי עם צלקות חדשות. אבל לכולם היו צלקות, במקומות אפילו יותר מגוונים משלי, אז לא היה אכפת לי. זה לא שהייתי שונה או משהו כזה.
עכשיו עברו שלושה חודשים מהפעם האחרונה, והחשק מתחיל לחזור. הכי מצחיק זה שאתה כבר מזהה את התסמינים של עצמך מרחוק אחרי כל-כך הרבה פעמים. השתייה לבד בלילות, אחר-כך תקופת כתיבה קצרצרה מלווה בתקופה רדודה של מין חסר טעם ומעצורים עם כל מה שיש לו דופק, הסתגרות קצרה של שבוע-שבועיים- ושוב יוצאים לטיול.
אני לא יודע למה אני פה, האמת שכבר הפסקתי לחפש מזמן. נראה שבאחת מהפעמים חתכתי את הווריד שאכפת לו. אני רק מושך את הימים הארוכים הלאה, לעוד חורף גמלוני ובנאלי של אמבולנסים דוהרים בגשם של ירושלים בכל ערב חנוכה מחדש. אני מחפש דרך קיצור החוצה, איזה שלט ניאון מחורבן מאיר EXIT ירוק כזה, כמו מעל השירותים בפאבים שכוחים, אבל אין. אבל אני ימשיך לנסות, עד שיימאס לשחקני הפוטבול האלה ממני, והם יזרקו אותי איזה פעם חזק מדי חזרה למטה, כך שאני פשוט ימשיך הלאה לגיהינום הכל-כך מיוחל שלי, שם לאף אחד לא אכפת מי אתה. אף אחד לא שואל מאיפה באת ומה עשית, ולמה, פשוט נותנים לסבול בשקט, לשם שינוי מזוין.
עכשיו, איפה שמתי הקוצץ הארור?..

Description
כבר כמה חודשים טובים עברו מאז הפעם האחרונה שנגעתי בסכין. שזה מוזר כן, פעם זה לא היה ככה. כל שני-חמישי האידיוט הדובר, הלא הוא עבדכם הנאמן, היה מרים לידיים איזה כלי חד, לא משנה אם סכין יפאנית, אולר חלוד או קוצץ ציפורניים קהה, ומנסה לגאול עצמו מ"ייסוריו התמידיים".
לעיתים צולח, לעיתים גוסס לאיטו, הכרתי את הדרך לשם ובחזרה בעל-פה. כאב ההתחלה שתי שניות אחרי קבלת האומץ הראשוני, דממת האלחוט כאשר היו נושאים אותי החוצה מהחדר בשאון המונוטוני של בכי והברק של שקיות האינפוזיה, אפילו את כל המלאכים הכרתי בשמותיהם הפרטיים. זה לא שאני כזה צדיק-ציון מזופת שנשלחתי לגן-עדן, פשוט קיימת סברה כזו שכל מי שמתאבד הוא איזה שהוא סוג של קדוש מעונה ואוטומאטית הוא נשלח למרומים למיון מעשים כללי- מין בקו"ם שכזה. שם, בשערי גן-עדן זאת-אומרת, פעם אחרי פעם, הייתי מגיע ונשלח חזרה. אני עדיין זוכר את הפעם האחרונה.
לגבי היו עיניים עצובות כאלה כמו של טלה כשהוא מנסה להסביר לי בפעם המי-יודע-כמה שאני צריך לחזור למטה. –"בשביל מה, לעזאזל?!?" התרעמתי על רוע הגזירה. רק כשאתה מגיע למקום שנראה טוב יותר מפה למטה, אפילו אם רק מבחוץ, אתה מבין כמה חרא היה לך במציאות.
-"כמו פעם שעברה", ענה גבי בקול מאוכזב של הורה כזה, "יש לך מטרות, חלומות,יעדים- פשוט לא סיימו איתך שם. צריכים אותך." הוא סיים, הרכין את ראשו ומלמל כמה מילים לתוך הצווארון הלבן שלו. "אנ'לא הולך לשום מקום אתה שומע?! שלח אותי לגיהינום- כל שבעת המדורים המזורגגים, אני יספוג את זה! לא אכפת לי לאן, לא חוזר למטה!" התחננתי. התייפחתי כמו ילד קטן בדיוק כשהגיעו מאחורי אחד העננים שלושה דמויות עצומות לבושות מדי ב' ירוקים. הם היו כפול ממני ברוחב, את הראשים שלהם כבר לא יכולתי לראות בגלל הצורה שהם נעלמו בתוך העננים. שלושתם אחזו בי כמו שחקנים של קבוצת פוטבול אמריקאנית וגררו אותי לקצהו של הענן הקרוב. גבי סגר את הספר הקטן שלו, הצמיד אותו לחזהו, פרש את כנפיו והתעופף עוד יותר גבוה מאיפה שעמדנו אנחנו, חזרה למעלה. היה לו מבט מיואש כזה על הפנים. באמת שהפעם כמעט והיה אכפת לי.

התעוררתי ב"הדסה", אחותי ואימי זרוקות ישנות על הכיסא לידי. העמוד ליד המיטה היה עמוס בארבעה שקיות אינפוזיה שקופות כאלה, שהתנקזו כולן לתוך היד החבושה שלי.
העברתי שם שבועיים בפסיכיאטרית, עוד חודש וחצי באיזה חוג במתנ"ס לנערים מיואשים, או משהו כזה, וחזרתי לבי"ס. היה לי קצת מוזר לראות את כולם שוב, אחרי כל-כך הרבה פעמים שנעלמתי לחודש בכל פעם. אני מניח שכבר התרגלתי. כל הלחשושים, כמו בכל פעם שחזרתי עם צלקות חדשות. אבל לכולם היו צלקות, במקומות אפילו יותר מגוונים משלי, אז לא היה אכפת לי. זה לא שהייתי שונה או משהו כזה.
עכשיו עברו שלושה חודשים מהפעם האחרונה, והחשק מתחיל לחזור. הכי מצחיק זה שאתה כבר מזהה את התסמינים של עצמך מרחוק אחרי כל-כך הרבה פעמים. השתייה לבד בלילות, אחר-כך תקופת כתיבה קצרצרה מלווה בתקופה רדודה של מין חסר טעם ומעצורים עם כל מה שיש לו דופק, הסתגרות קצרה של שבוע-שבועיים- ושוב יוצאים לטיול.
אני לא יודע למה אני פה, האמת שכבר הפסקתי לחפש מזמן. נראה שבאחת מהפעמים חתכתי את הווריד שאכפת לו. אני רק מושך את הימים הארוכים הלאה, לעוד חורף גמלוני ובנאלי של אמבולנסים דוהרים בגשם של ירושלים בכל ערב חנוכה מחדש. אני מחפש דרך קיצור החוצה, איזה שלט ניאון מחורבן מאיר EXIT ירוק כזה, כמו מעל השירותים בפאבים שכוחים, אבל אין. אבל אני ימשיך לנסות, עד שיימאס לשחקני הפוטבול האלה ממני, והם יזרקו אותי איזה פעם חזק מדי חזרה למטה, כך שאני פשוט ימשיך הלאה לגיהינום הכל-כך מיוחל שלי, שם לאף אחד לא אכפת מי אתה. אף אחד לא שואל מאיפה באת ומה עשית, ולמה, פשוט נותנים לסבול בשקט, לשם שינוי מזוין.
עכשיו, איפה שמתי הקוצץ הארור?..